על אנושיות בכלא / מאת עתליה בן-אבא

לסוהרות בכלא אין שמות, כולן נקראות המפקדת. כך למדתי שכמו בכיבוש, גם כאן יחסים של דיכוי מביאים לאובדן האנושיות.

את המאמר הבא אחותי עתליה הוציאה לנו בכתב יד צפוף על כמה דפי מחברת תלושים בזמן כליאתה השנייה. היום הוא פורסם במהדורת החג של “הארץ”. אני מעלה אותו כאן לרווחת הכלל בברכת חג חירות שמח:


את הדברים הבאים כתבתי בכלא הצבאי, במהלך תקופת המאסר שהתחלתי לרצות בפברואר האחרון.

נשפטתי ל–50 ימי מחבוש, נכון לעכשיו, בשל סירובי להתגייס מטעמי התנגדות לכיבוש. אני לא יודעת מתי ישחררו אותי וירשו לי סוף סוף לעשות שירות לאומי, בהתאם לצו מצפוני. חוויית הכלא קשה אבל מעניינת, ואני מנסה ללמוד ממנה כמה שיותר.

הבחירה שלי לסרב לשתף פעולה עם הכיבוש ועם רמיסת האנושיות שכרוכה בו הכניסה אותי לסיטואציה האלימה ביותר שהייתי בה אי פעם. גם המקום הזה, הכלא הצבאי, בנוי ומתוכנן כך שהוא רומס ומבטל את האנושיות והעצמיות הן של האסירות והן של הסוהרות. התקשורת בינינו מתנהלת באמצעות צעקות ואיומים של האחרונות ודרישה מהראשונות שיצייתו להן. מבחינתנו אין להן שמות, הן נקראות “המפקדת”. גם זו לזו הן קוראות “המפקדת”.

בסיטואציה אופיינית אחת, למשל, ניסיתי להסביר למפקדת, שהבחורה שהיא פקדה עליה לעלות לשמירה בשש וחצי בבוקר, כבר היתה בשמירה בין שתיים בלילה לשש בבוקר. הבחורה עצמה ניסתה להסביר זאת למפקדת לפני כן, אבל היא לא הניחה לה לסיים את דבריה. מכיוון שחשבתי כמה תסכול הייתי מרגישה לו הייתי במקומה, גם לנוכח התחושה שנוצרת פה שכל אחת צריכה לדאוג רק לעצמה — ניסיתי בכל זאת לדבר עם המפקדת.

התגובה היתה תדהמה וכעס. “סליחה?!” היא צעקה, “מי את שתבואי לדרוש ממני הסברים? יש לך כומתה כחולה? שרוך ירוק? אז מה נראה לך, שאת אומרת לי מה לעשות?” דיברתי ברוגע, בדום מתוח, במלים פשוטות וברורות, אבל פה זה לא משנה. היא צעקה: “מי את שתבואי ותדברי בשמה? למה היא לא אמרה לי? מה את הסנגורית שלה?”. הסברתי שאני חברה שלה, וש”בתור חברה אני מנסה לעזור לה”.

תגובתה הוכיחה עד כמה יחסים של דיכוי גורמים לאובדן האנושיות. הסוהרות חייבות לנתק מהקשר אתנו את האנושיות שלהן. אבל כשעמדתי כנגדה נחשף משהו מאנושיותה: “זה לא משנה, אסור לך לבוא ולדבר בשמה, ועוד מול כולן. אם היא היתה באה ואומרת לי בעצמה אולי אפילו הייתי מתנצלת. אני גם בן אדם, אני לא רובוט”.

בזה בערך זה נגמר. החברה הוחלפה בשמירה על ידי מישהי אחרת, וחזרנו לתא. למרות הצרחות שקיבלתי, הייתי גאה. הגנתי על חברה במקום שבו החברות אסורה. אחר כך כל הבנות באו לשאול מה קרה. אלה שהיו נוכחות הסבירו לאחרות. הן העריכו אותי וקראו לי “מלכה”. זה היה הרבה יותר חזק מהצעקות והנזיפות.

המערכת רוצה לדכא את המחשבה החופשית שלנו. כהתנגדות אנחנו רק מפתחות אותה: מדברות, כותבות וקוראות. דרך התנגדות נוספת שיש לנו פה היא האחדות, הקבוצה. כשאנחנו יוצרות אחווה וחברות בינינו, הכלואות, אנחנו מפתחות כוח, שמאפשר לנו לחזק אחת את השנייה ולהמשיך הלאה. הקשר בינינו הוא שמעודד אותנו לחשוב. השיחות הכנות והמורכבות מחזקות בנו את הרצון להתמודד עם האתגרים שמולנו, מעלות שאלות שדורשות חשיבה, אותה חשיבה חופשית שכל כך חשוב להילחם עליה. ולא משנה כמה אנחנו שונות — המקום הזה מגשר על כל מרחק. עלי לזכור למה אני פה, ולדאוג שאת האמונה של בבני ובבנות אדם אף קושי לא יוציא ממני.

סרבנית המצפון עתליה בן-אבא. (צילם: יונה בנשטיין)

 

Related:

Advertisements

About Clownmonkey

Anarcha-clownist, writer, and activist from Jerusalem.
This entry was posted in Atalya Ben-Abba, Conscientious Objection, Guest Post, Occupation, עברית and tagged , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s