איך משחקי ילדותנו הכינו את אחותי לכלא הצבאי

[Click here for English]

2940169035

Atalya and Amitai on the way to military prison.

ביום שני ה-6.2.2017 אחותי עתליה בן-אבא סרבה להתגייס לצבא ונכלאה. עתליה ראתה יותר מהמציאות המורכבת של ארצנו מאשר מרבית בני גילה. היא עשתה שנת שירות בשומר הצעיר ועבדה עם נוער מהפריפריה. היא ראתה את מציאות ההפרדה במו עיניה בירושלים המזרחית ובחברון. בחודשים האחרונים הצטרפה לפעילות ליווי רועים וחקלאים פלסטינים בבקעת הירדן ובדרום הר חברון, וראתה במו עיניה אורח חיים שהשלטונות מנסים למחוק מעל פני האדמה.

אני צופה בה בגאווה כשהיא מצטרפת למאבק בפינוי הריסות בתים בגדה המערבית. היא אומרת שהצבא לא יכול לפתור בעיה שהיא ראשית כל מוסרית ופוליטית. “הרי בנינו חומה“, היא אומרת בעודה שולפת מההריסות קרש ראוי לשימוש חוזר, “אבל מאחורי החומה הזאת יש אנשים שסובלים, אנשים שהמציאות שלהם היא כלא. אין להם את החופש לחיות, אין להם את הדברים שלנו נראים מובנים מאליהם, אדמותיהם נגזלות, בתיהם נהרסים.”

היום ליוויתי אותה לחוויית הכלא שלה. לא היינו לבד, שתי סרבניות נוספות — תמר אלון ותמר זאבי — נכלאו בפעם החמישית, וכמאה מפגינות ומפגינים הגיעו לתמוך. בעוד השלטון ממשיך בדרכו הלא מתפשרת להמשך הסכסוך האינסופי, הנשים הצעירות האלה מראות נכונות לקחת יותר סיכונים עבור שלום צודק מכל נציגיהן הממשלתיים.

עתליה הייתה בת שלוש, אני כמעט בן עשר, כשהתחילה להתעמת עם יריבים גדולים ממנה. באחד המשחקים שלנו, נהגתי להעמיד פנים שמפלצות משתלטות לי על הגוף והיא היתה צריכה להכניע אותן. זכורה לי פעם אחת בה ציפורניה הקטנטנות ננעצו בבשרי ומכת הקרטה המאולתרת שלי הלמה בה חזק יותר מבדרך כלל. שנינו קפאנו. ראיתי הלם בעיניה, שאיימו להיסדק בפרץ של דמעות. אבל אז היא נזכרה בכְּלל — בכי מחזק את המפלצות — והרטט התחלף בנחישות. היא דחפה אותי, הרימה כרית והרביצה לי איתה, ואני נפלתי ארצה בזעקות כאב מפלצתיות.

מלחמת כריות הייתה החולשה של אותה המפלצת. כל מפלצת הייתה מיוחדת באישיותה ובשיטות הלחימה שלה, ועתליה הייתה צריכה לפענח מה החולשה של כל אחת כדי להביס אותה ולהחזיר אותי לעצמי. אם היא בכתה, המפלצות התחזקו, ולפעמים אחותי הייתה חוטפת מכות די רציניות – אני מודה – בלי להוציא הגה מפיה. תמיד נתתי לה לנצח בסוף. אבל בחיים האמיתיים לא תמיד מנצחים. אני מוצא עצמי מהרהר בדבר בדאגה. מה אם ישברו את רוחה בכלא? האם היא תגלה את החולשה של מערכת ההפרדה והנישול הישראלית? השומרות בכלא הצבאי הן חיילות בגיל האסירות. הן לא אמורות להיות נחמדות במיוחד, אבל עתליה לא מפחדת מהן — היא רגילה לאנשים שמעמידים פני מפלצות. לטענתה, היא מפחדת יותר מכל מתגובות שליליות של אנשים שהיא אוהבת ומעריכה.

עתליה כותבת במכתב הסירוב שלה: “גדלתי בשכונת מוסררה בירושלים, השכונה נמצאת על הגבול בין ירושלים המערבית והמזרחית. לגדול שם איפשר לי לראות את שני הצדדים ובעיקר יצר אצלי את ההבנה החשובה שכולנו פשוט בני אדם. היות וגדלתי בירושלים, הפחד הוא לא זר לי. חוויתי מה זה אומר לא לנסוע באוטובוס כי יש אזהרה, מה זה לשמוע יריות ולקרוא כמה שעות אחר כך על הפיגוע שהיה מעבר לכביש. לכן אני יודעת באופן כל כך עמוק שאסור לתת למצב הזה להמשיך”.

זה מאבק מפרך נגד מפלצות מאוד אמיתיות בדמות מכונות מלחמה משומנות, תעמולה לאומנית וממשלות. אף על פי כן, כשאני רואה את חברותיה של אחותי מבית הספר ומתנועת הנוער מתייצבות לתמוך בה, אני מתמלא תקווה, שבשחיקה היומיומית של האקטיביזם לעתים נשכחת ממני. אולי התקווה הזו היא כבר סוג של ניצחון.

גרסה של מאמר זה ראתה אור בשיחה מקומית ובהארץ

Advertisements

About Clownmonkey

Anarcha-clownist, writer, and activist from Jerusalem.
This entry was posted in Atalya Ben-Abba, Conscientious Objection, עברית and tagged , , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s