אום אל עמד ובירבורי טחינת הדיכוי

פארס מאום אל עמד הוא אחד האנשים העדינים ביותר שאני מכיר. עיניים בהירות מעל חיוך אמיתי ורחב שמרוח על הפנים מעל מבנה גוף שרירי ומוצק של פלאח. איזה יום בקיץ האחרון ירדו עלינו שני מתנחלים מעותניאל בעת מרעה. המתנחלים רצו לעברנו וניסו לפזר את העדר. צעקתי לעבר החיילים מהצד השני של הוואדי שהם מחוייבים ע”פ חוקי מדינת ישראל להגן עלינו ולאפשר לנו לרעות. בזמן שאני קראתי “האלו, חיילים!” לואנה האמיצה הציבה עצמה בין המתנחלים לעדר והגנה בגופה על המרעה. אני זוכר שפארס ואני דיברנו על היום ההוא ופארס שיבח את נחישותה של לואנה בתנועת יד רחבה מהחזה החוצה וסימון עם אצבע ואגודל ושלוש אצבעות מתנופפות על ידן כמו כרבולת התרנגול או סימן הסמבה לטמבורים. היא מגיעה לאום אל עמד כמעט מדי שבוע וכל הרועים מכירים ומוקירים אותה. לפעמים איזה מתנחל נקם-אל יורד מעותניאל ודם בעיניו וסכין בין שיניו. החיילים מסרספים ונרדמים בג’יפ דויד הפועל תמיד. במהלך השבוע כאשר הפעילות לא נמצאות, החיילים עצמם יורדים להיטפל לרועים ולהעיף אותם פעם חמישים מטר מדרך הביטחון של עותניאל ופעם מאתיים. בהתנחלות מספרים שאנחנו, פעילי תעאיוש, מתסיסים את בני הכפר ויוצרים מהומות. בנוכחותנו מתעורר הרצון להתעקש להגיע לאדמה ששייכת לפלסטינים על פי חוקים בינלאומיים ומסמכים עותמאנים למיניהם. להתעקש, בסומוד, בהתמדה ובנחישות לאורך זמן, לעבור כבישי ביטחון שרירותיים ותיחומי שבת שערורייתיים. ביום שבת ה-25 לאוגוסט, 2012, התקרבנו במיוחד לכביש הביטחון וירדנו לכיוון הוואדי. כתיבה בזרם תודעה היא תהליך מדיטטיבי. בשלב מסויים חוויית הכתיבה מתחברת לזיכרון והכתיבה נשפכת בזמן הווה במקום עבר. זה קורה עכשיו. הג’יפ הצבאי נמצא על הגבעה לידנו אך החיילים מסתכלים במשקפות ולא יורדים לעברנו. אני רואה טרנזיט לבן יורד לכיוון הוואדי בתוך ההתנחלות. כמובן שמותר למתנחלים לנהוג בשבת, התעמרות ברועים פלסטינים היא בגדר פיקוח נפש. היה לי דיון תיאולוגי על פעילות תעאיוש ושמירת שבת עם חברי מוריאל, רב מרטין בובריאני לזכויות אדם. הגענו למסקנה שהתמדה בתעאיוש היא בחזקת שמירת שבת בגלל שמדובר בבניית קהילה, בעיסוק בפעילות בעלת משמעות שהיא שונה מחיי היומיום, שמדובר שמשהו שמצפים לו במשך ימי החול ושזה הדבר שהכי נכון, לי לפחות, לעשות בזמן נתון. אני חושב שמתנחלים באים, אני אומר לפארס. חשש מופיע בעיניו החייכניות לרוב. הוא מפחד שחיילים יבואו עם המתנחלים לעצור את הילדים. זו אסטרטגיית הפחדה המוכרת לכל הרועים. לפני חודשיים היינו עדים למעצר של שלושה ילדים בני 9, 11 ו-13 שליווינו באל-ריחייה ליד התנחלות בית חגי. פעילי תעאיוש רדפו אחר הג’יפ הצבאי אל תוך ההתנחלות וראו איך החיילים כופתים את הילדים באזיקונים ומכסים את עיניהם בפלאנליות. הפעילים התעקשו והתקשרו לעורכי דין והילדים שוחררו כעבור שעה. לא ניתן לשער איך חווייה כזאת משפיעה על ילד. קורא/ת יקר/ה, שיהיה ברור, דברים כאלה מתרחשים מדי יום במחסומים בערים בכפרים על כבישי אספלט ובאזורים חקלאיים. במקרה הטוב מדובר בבילוי של כמה שעות בשמש בתנוחה לא נעימה. עיכובים כאלה לא יוצאים לתקשורת על פי רוב. במקרה הרע מדובר בבילוי של כמה חודשים בכלא ללא משפט בגלל האשמה של זריקת אבנים או משהו כזה. אז תפסו כמה ילדי מתנחלים בני 12 מבת עין שהטילו בקבוק תבערה על משפחה עם שני ילדים, אבל על התעמרויות, זריקות אבנים והשחתת עצי זית על בסיס יומיומי בדרום הר חברון לא נפתחים תיקים בכלל. את התוקפים של חג’ איסמעיל לא יחפשו. המתנחל אבידן אופיר וחבריו שכמעט שברו לי את היד במאחז אביגיל וריסקו לנו שתי מצלמות לעולם לא יזכו לפשיטה לילית והשפלה על פשעיהם. בזבוז נייר. קיבינימט. חזרה לאום אל עמד. החשש של פארס מוצדק אבל מתנחלים לא מגיעים וחיילים לא יורדים. אלה הימים הכי יפים בתעאיוש, כשלא קורה שום דבר. מדי שבוע מלמד אותי פארס שמות של צמחים בערבית. כך אני לומד בלהג הפלאחי שמות של עשבים שמעולם לא הייתי מכיר משיעורי של”ח. פארס שם בידי לקט של עשב בניחוח שמזכיר מנטה. זה נקרא גורני, הוא אומר, סוג מסויים של זעתר שהולך טוב בתה. בסוף היום נזכה לטעום מהתה הדליקטסי הזה בריח מנטה. הרמדאן נגמר לפני שבוע, תודה לה’ שהיא בראה לרמדאן סוף. תה מתוק כמו ממתק שמרווה עטאש, אחלה סרט. פארס ומשפחתו אוספים את כל המים שלהם בבארות, בניגוד לתושבי הכפרים הבדווים שאנחנו עובדים איתם בדרום הר חברון שנאלצים לקנות מים מהעיר יטה כי אין מספיק גשם וכי הצבא דואג להרוס בורות מים עם בולדוזרים. ביום רביעי ה-29.8.20120, אתמול או משהו כזה, הרס הצבא חמישה בארות בח’ירבות זנוטה ועניזאת בדרום הר חברון. הם הרסו גם אוהלים בסוסיא, כך כותבת עמירה הס. במסעות ההרס שלהם אתמול כוחות הבצע הרסו מכלי מים יקרים, דירים ומחסנים למזון. וואליד, נער הפלא של אום אל עמד (שכתבתי עליו כאן), אומר שכשחיילים שואלים אותו מה גילו הוא מסמן עשר עם אצבעותיו ואומר באנגלית six. פעם אחרת ראיתיהו אומר שתיים-עשרה. גילו האמיתי נותר תעלומה ואולי עדיף שיישאר ככה. הפעילה הספרנית שלנו מביאה לו ספרים מדי שבוע. הוא רוצה להיות רופא. הפעם היא הביאה לו ספר עיוני בערבית על ארצות באירופה. הוא יושב על סלע בצד ומעיין בו בעניין רב. לפארס ומשפחתו בית אבן קטן על גבעה. העדר חי במערה גדולה ומרווחת בקרבת הבית. קשה להתפרנס מרעיית צאן. בתחילת שנות ה-90 הותר להרבה פחות פלסטינים להיכנס לתחומי מדינת ישראל כדי לעבוד בבניין ובחקלאות ורבים נאלצו לחזור לחקלאות מסורתית. רבים לא מסוגלים להתפרנס רק מצאן וזיתים וחוצים את הקו הירוק תוך סיכון חייהם. האימרה שחומת ההפרדה הורידה את כמות הפיגועים היא שקר. חומת ההפרדה לא משפרת את הביטחון, מטרתה, מעבר להקטנת חופש התנועה של הפלסטינים, היא סיפוח אקוויפר ההר ושטחים  ומשאבים נוספים. יש אינספור דרכים לעבור את הגדר. מאות פועלים עושים זאת מדי יום. אם יימשך הדיכוי ויחמיר כפי שהוא מחמיר עכשיו, יש להניח שישוב המאבק המזויין. בחייאת רבכום, כמה הפלסטינים עוד יכולים לסבול? אתמול ע’סן, קומוניסט מבית כהיל, דיבר איתי על מחוייבותו לאי-אלימות. דיבוריו היו כנים ויפים ונכונים על התועלת הטקטית והמוסרית באי-אלימות (זריקת אבנים, אגב, היא לא אלימה מנקודת מבטו). אבל נראה שהתשובה לאדישות האלימה של מדינת צה”ל תגיע בצורת מעבר מדיבורים על מרטין לות’ר וגאנדי לדיבורים על מלקולם אקס וסבקומנדנטה מרכוס.

לאחר ששבעו הכבשים מתגודדות זו לצד זו כדי ליצור הגנה מפני השמש הקופחת. בסוף המרעה עולים חזרה לכפר. העדר גועה בצמא ומצטופף על יד הבאר. פארס שואב מים במיומנות. שלוש משיכות, יד ימין עולה עד הסוף למעלה ומטילה את החבל הצידה. הוא אוחז בדלי ושופך את המים במכה אחת. אטיין דקרו, איש התיאטרון הרדיקאלי מצרפת, אמר שבגלל ההתקדמות הטכנולוגית אנשים יבואו לתיאטרון כי רק שם ניתן יהיה לראות בני אדם עובדים. אני צופה בתנועות המדוייקות של פארס ומרגיש שאני צופה בהצגת תיאטרון אך יודע שנבואתו של דקרו עוד רחוקה. חברינו מאום אל עמד לא מחוברים למים וחשמל. לפרבר מבודד זה של יטה לא הגיעו צוותים של קומט עם לוחות סולאריים. פארס בכל זאת מדבר על שיפור. לפני שנתיים, הוא אומר, בכלל לא יכולתי להתקרב לוואדי. למרות שהזקנים בכפר אמרו לו שלא יוכל להשיב את האדמה הגזולה, הוא עכשיו מצעיד את הכבשים על אדמתו מדי שבת.

במצפה יאיר היה מרעה מוצלח ושקט. באביגיל שוב העיפו חיילים את הרועים מרחק שרירותי מתיחום השבת. שווייה שווי, סנטימטר ועוד סנטימטר ונפדה את אדמתנו, בינתיים הכי חשוב שהעדר שבע, אומרים הרועים. בטוואנה הייתה פעולת מחאה בעקבות השחתה של עוד 200 עצי זית על-ידי מתנחלי הגרילה של חוות מעון. פעולת שאיבת מים מבאר בה המתנחלים רוחצים בעירום בימות הקיץ החמים. הצבא הגיב בסגירת השטח לישראלים בלבד.

השכנה מלמעלה מאכילה את החתולים נגדם כלבתנו הקטנה ועזת הנפש מנהלת מלחמת חורמה. יש משהו נורא עדין ויפה בנשים מבוגרות שמאכילות חתולים. קשש פש-פש-פששש, היא מסננת, והחתול הג’ינג’י יפה-התואר שמסתווה לנו היטב בגינה נענה לקריאתה. חרם, אמר סטוקלי קארמייקל בסרט הנפלא Black Power Mixtape, הוא שיטת מחאה פסיבית. זה נכון בעיניי, אבל המשמעות הסימבולית של חרם צרכנים רחב-היקף היא חשובה. חברה אמרה לי אתמול שהייצוא הישראלי לארה”ב ירד ב20%. מעניין באיזו מידה השפיעה תנועת הBDS על המספר האדיר הזה. האם האיום מפני בידוד בינלאומי יכפה על החברה הישראלית לכבד את זכויות האדם של הפלסטינים? אני בספק. אני מרגיש לבד מול כל העולם, אמר לי חבר אחרי המשט הטורקי לעזה. באותו זמן עזרא השתחרר מהכלא בגלל שהשתטח לפני בולדוזר שהרס בתים באול אל ח’יר, אך זה היה לפני שהכרתי גם את עזרא וגם את גיבוריי אום אל ח’יר. הבעתי סימפטיה לתחושות חברי באותה שיחה נעימה בבירמן. חודשים ספורים לאחר מכן שפכתי על אותו חבר-חייל כאלה ערימות של הטפות מוסר שלא ראיתיהו מאז. כיום, אני גורם לאנשים לא פעילים רבים אי-נוחות בנוכחותי בלבד. תחושת בדידות נפקדת מול כל העולם.

בפלאייר שחילקנו בפעולת הסמבה וחלוקת הפלאיירים מיום שישי האחרון (לסרטון המוצלח הקליקו כאן) כתבנו שבין היתר, משמעות הבחירה בשטח אש 918 היא בידוד החברה הישראלית בקהילה הבינלאומית. וכתבנו שמדובר בבחירה בכיבוש יקר על פני תקציבים לרווחה וכן הלאה וכהנה. מה הדרך האפקטיבית ביותר להנחיל לציבור הישראלי שהבחירה בגירוש 1500 פלסטינים מאדמתם והחזקה של 300 נוספים (ורבים אחרים) בצורת חיים בלתי אפשרית בשטח אש היא מנוגדת לאינטרסים שלו (או שראוי שתהיה מנוגדת לאינטרסים שלו)? קוראות בעלות תושייה מוזמנות להעלות הצעות כאן למטה בתגובות, ועדיף בהקדם כי צריך לנסח פלאייר לקראת פעולה דומה נוספת שתתקיים ביום חמישי הבא. קורא ביישן מוזמן/ת לאותת לי במורס. קוד מורס. הפענחת את הנגחה שנתן לא נתן עובר האורח למחלק הפלאיירים האמיץ? לא פראיירים, הם לא פראיירים של חרדים רק פלאיירים של עשירים ששולחים אותם להתפוצץ ובעיקר לפוצץ בני אנוש אחרים בשם תאוות הבצע המוסווית למחצה בביטחונות לסירוגין. בשמונה פעמות בבקשה. בבקשה. ביצה קשה. דוכן שלם של דוח’אן פלאחי ירקרק וריחני. טחינה. וביצה קשה. וטחינה גולמית ענוגה מרוחה על שטיח פרסי. ותה פלאחי מתוק כמו ממתק. וחציל חצילי אצילי עסיסי. מה שנקרא בית – ואחרי כמה דקות מגיע ה – תינג’אן. וטחינה ירקרקה בגלל כורכום, לא פחות, לפחות, עשר מנות ועשר כוסות. יין.

מחר ייערך סיור (הקליקו כאן) לשטח האש. עוד לא מאוחר להירשם. מומלץ במיוחד לפעילות ופעילים שכבר היו בדרום הר חברון. זו הזדמנות נדירה להגיע למקום מבודד שזקוק לתמיכה.

2 comments
  1. tal said:

    , אמיתי , טור יפיפה כתוב בשפה עשירה וכיף לקרוא, לא ירחיק היום ותצטרף לחבריך מר לוי וגברת הס
    בתיאורים של המתרחש בשטחים הכבושים, הסיפורים כואבים ומכעיסים והלוואי והאיוולת הזו תסתיים במהרה אך עם זאת למשל את התיאורים שלך

    לגבי גדר ההפרדה למרות הבעייתיות הרבה שבמתווה שלה
    קצת לא מדוייקים אתה טוען שהיא לא עוצרת טרור אז כנראה שבשלהי שנות ה90 היית ילד קטן מידי והיה קשה לך לזכור אך כמעט יום יום נרצחו פה אנשים בערים הגדולות אני אישית מכיר חלק מהנרצחים וכן הגדר האיומה הזו מצליחה להדוף ולעצור את הרוצחים, נכון שמאות אנשים שלא פשעו נפגעים בגלל אותם גדר וכולי תקווה שיבוא יום שהגדר הזו תיפול אך לצערי לביינתיים הגדר הזאת שומרת עלי גם עליך ועל ילדי כיתה א’
    שיהיה שבת של שלום

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: